<h1>ספר התדיר הלכ' נדה</h1>
<h2>דף יז.</h2>
וכבר כתבנו כי מצות הבדיקה בצמר לבן או בבגד פשתן ישן ולבן, שהוא רך והדם נבדק בו, ועל כן הוא יפה לבדיקה.
<h2>דף ל.</h2>
ויולדת יש לה דין נדה ואפילו בלא ראיית דם כל עיקר, ואפילו לנפלים. וצריכה שתשב שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, בין רואה בין אינה רואה. וסופרת אחרי כן שבעה נקיים. ואחר ספירת שבעה נקיים, הרי היא ראויה לטבול ומותרת לבעלה. אלא שיש מקומות שנהגו לנהוג בה טומאה כל ימי טוהר, שהם ל"ג לזכר וס"ג לנקבה, וסומכין על הכתוב שנאמר [ויקרא י"ב] בכל קודש לא תגע, ודורשין אותו על בעלה, שנאמר [ירמיה ב'] קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. ואפשר שהראשונים אשר הנהיגו בה כן מצאו בקעה וגדרו בה גדר. אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו [פי"א הט"ו] זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה עד אחר שמונים, ואע"פ שלא ראתה דם תוך השבעה נקיים, אין זה מנהג טוב וראוי, אלא טעות הוא בידם ובאותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקים למדו הדבר הזה, ומצוה לכופן לז' ימים נקיים בלבד.
<h2>דף נז:</h2>
ואפילו אם מצאה האשה כתם של דם בחלוקה או בסדינה שעל מטתה, במקום שיש להסתפק שמא מאותו מקום הוא אותו הדם, צריכה לישב שבעה נקיים. אך אם יש בבשרה מכה, או בבשר בעלה, או בבשר מי ששכב עמה במטתה, שיש לה לתלות הדם ההוא על שום אחד מהם, טהורה. ושי[ע]ור הכתם כגריס. ושיעור הגריס כתשע שעורות, שהן ג' על ג'. זה השיעור הוא מטמא, פחות מכאן תולה אותה במאכולת, שאם אין אתה אומר כן אין לך אשה טהורה לבעלה, שאין לך כל סדין וסדין שאין עליו כמה טיפי דם. ואיסור הכתמים מדרבנן, לפיכך הולכין בשיעורן להקל.
<h2>דף סג:</h2>
ולא מן הנדה בלבד צריך אדם לפרוש, אלא אפילו מן הטהורה שיש לה וסת קבוע לראייתה צריך אדם לפרוש ממנה מתשמיש עונה אחת לפני וסתה. וכמה היא עונה, או יום או לילה. כיצד, היתה רגילה לראות מחמשה עשר לחמשה עשר יום, פורש ממנה כל אותו היום. בלילה, פורש ממנה כל אותו הלילה. לפי שדרך האורח לבא בזמנו, ואפשר שתראה בשעת תשמיש, ויש בה איסור כרת אם לא יפרוש ממנה מיד בלתי הנאה ובלתי גמר ביאה, על כן צריך להתרחק מספק איסור חמור כזה. ואין חילוק בין רגילה לראות בתחילת העונה בין רגילה לראות בסוף העונה. ואשה שקבעה וסתה בסימנים, כיון שמרגשת בסימנים צריך לפרוש הימנה, אפילו לא ראתה דם עדיין, שמא תראה דם בשעת תשמיש ויבא לידי איסור כרת. ואלו הן הסימנים, מפהקת, ומעטשת, חוששת בפי כריסה ובשיפולי מיעיה, וכמו [בכ"י פ וכמין] צמרמורות אוחזין אותה.
<h2>דף סה:</h2>
היה משמש עם הטהורה, ובשעת תשמיש אמרה לו נטמאתי, שמרגשת בראיית הדם, כיצד יעשה, (צרצמורות) אמרו חכמים נועץ צפורניו במטתו ופוסק מתשמיש, שאינו מתנועע כלל, עד שימות האבר ופורש. ולא התירו לפרוש באבר חי, לפי שיציאתו הנאה לו כביאתו. אך אם הוא רואה שיצרו תוקפו, ומתירא שמא יבא לידי גמר ביאה, מוטב לו למהר ולפרוש מיד, שמא לא ימות האבר ויבא לידי איסור ביאה, ונמצא מתחייב איסור כרת שהוא בועל נדה. שלא הותר גמר ביאה בראיית דם אלא בחתן [הנושא] בתולה בדם בתולים בלבד.
<h2>דף סו.</h2>
מי זה האיש ירא השם חפץ בחיים יזהיר בני ביתו על הלכות נדה וספירת שבעה נקיים. א.גאשה, בין גדולה בין קטנה (בין גדולה) בין בתולה בין בעולה, ואפילו לא ראתה דם מעולם, כיון שתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לבדוק עצמה ולישב שבעה נקיים. וספירת שבעה נקיים ממחרת יום התביעה. ואפילו אם אינה מוצאה דם, שמא מחמת חימוד רואה דם והיא אינה מרגשת. והיא צריכה חפיפה וטבילה כנדה גמורה. ב.גוהכונס את הבתולה, בועל בעילת מצוה ופורש. ואע"פ שרואה דם קודם גמר ביאה אינו חושש, וגומר ביאתו פעם ראשונה. ואחר כך פורש ממנה מן המטה וכל ענין כדין נדה גמורה. ואם אינה רואה דם אחר, בודקת אותו מקום יפה יפה בבגד צמר או בבגד פשתים רך [ישן] ולבן, ומנקה את עצמה היטב, ויושבת שבעה נקיים. וטובלת לאחר שבעה כשאר הנדות. ג.גונדה נקראת האשה ששופעת לה דם מאותו מקום, ולא ששופעת דם בלבד, אלא אפילו ראתה ראייה אחת כטיפה קטנה אפילו כחרדל, הרי היא נדה גמורה, לפי שדם נדה מטמאה במשהו. וצריכה שתשב שבעה נקיים שלא תראה בהם דם כל עיקר, מלבד אותו היום שפוסקת בו ראייתה. ועולם יהא אדם מלמד ביתו שתהא האשה בודקת עצמה יום הפסק טהרתה במוך דחוק, ושוהה שם כל בין השמשות, שבדיקה זו מוציאתה מידי כל ספק. א"ר זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים.
ויולדת יש לה דין נדה ואפילו בלא ראיית דם כל עיקר, ואפילו לנפלים. וצריכה שתשב שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, בין רואה בין אינה רואה. וסופרת אחרי כן שבעה נקיים. ואחר ספירת שבעה נקיים, הרי היא ראויה לטבול ומותרת לבעלה. אלא שיש מקומות שנהגו לנהוג בה טומאה כל ימי טוהר, שהם ל"ג לזכר וס"ג לנקבה, וסומכין על הכתוב שנאמר [ויקרא י"ב] בכל קודש לא תגע, ודורשין אותו על בעלה, שנאמר [ירמיה ב'] קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. ואפשר שהראשונים אשר הנהיגו בה כן מצאו בקעה וגדרו בה גדר. אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו [פי"א הט"ו] זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה עד אחר שמונים, ואע"פ שלא ראתה דם תוך השבעה נקיים, אין זה מנהג טוב וראוי, אלא טעות הוא בידם ובאותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקים למדו הדבר הזה, ומצוה לכופן לז' ימים נקיים בלבד.
וימים שהיא רואה בהן וימי הליבון, כולן הן בחזקת טומאה לבעלה. ואסורה לאכול ולשתות עמו על שלחן אחד, אא"כ עושים היכר ושינוי ביניהם. כל שכן שאסורה לאכול עמו בקערה אחת, ולשתות [עמו] בכוס אחד, ולישן במטה אחת. ואפילו במסירת חפץ מידו ראויין להזהר עד שתטבול. וצריכה האשה להיות נזהרת שלא להציע מטת בעלה לפניו, ושלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ושלא למזוג כוסו וליתנו בידו. אך למוזגו ולשמרו על גבי השלחן מותר, ובעלה (נטילתו) [נוטל אותו] מן השלחן. וכל הפרישות הוא להרחיק שלא יבא לידי איסור והרגל עבירה. נמצא בתלמוד [שבת י"ג ע"ב] על תלמיד חכם אחד ששימש תלמידי חכמים ומקיים מצות, ומת בחצי ימיו על שלא נזהר משירות אשתו בימי ליבונה, וגם כי לא באו לידי עבירה. ולכן הנזהר ומחמיר על עצמו וגם אחרים יזהיר, כזוהר הרקיע יזהיר.
<h2>דף סו:</h2>
אחרי ספירת האשה שבעה נקיים של יום שבדקה עצמה ולא מצאה בהם דם וכתם כל עיקר, צריכה שתרחוץ כל ראשה [וכל] גופה ביום השביעי, ותחוף את ראשה, שלא יהא דבר חוצץ על בשרה, ולא יהיו שערותיה סרוכות ודבוקות זו בזו. לפיכך היא סותרת את קליעותיה, וחופפת את כל ראשה ואת כל גופה, וסורקת שערותיה במסרק. ומדיחה את קמטיה ותחת אציליה ואת כל סתריה בחמין, וגוזזת את צפרנים [אשר] בידיה וברגליה. וחוצצת בין שיניה, שלא יהא דבר חוצץ בטבילה. ואע"פ שבית הסתרים אינו צריך ביאת מים, מכל מקום צריך שיהא ראוי לביאת מים. ודין חפיפה צריך לעשות נדה ויולדת ומפלת, ואשה שראתה כתם, וגר וגיורת, ובעל קרי. וכל חייבי טבילות אם טבלו בלא חפיפה אין הטבילה עולה להם לכלום.
ולא תטבול אשה בנמל, מפני שמצוי שם טיט עבה על שפת הנהר, ונדבק על אצבעות רגליה וחוצץ. ואפילו במקום אשר אין שם טיט [בנהר אין טובלין], מפני שבני אדם מצויין שם, שמא מתוך שהיא יריאה שלא ירגישו עליה ויראוה, חוששין [אנו] שמא לא תטבול כראוי. עברה וטבלה במקום שאין שם טיט הדבק עלתה לה טבילה.
<h2>דף סז.</h2>
ובשעת טבילתה לא תעמץ עיניה ביותר, ולא תפתחם ביותר, וכן שפתיה. וצריכה שתרחיב יריכותיה, כדי שיהא בית הסתרים ראוי לביאת מים. ולא תחזיק ביד חברתה, לפי שיד חברתה חוצצת בין בשרה למים. וצריכה שתשקע כולה במים כאחת בשעת הטבילה, שאפילו נשאר משער אחד משהו שלא נשקע במים לא עלתה לה טבילה. וכל חומר נדה עליה עד שתטבול כראוי.
הנזמים והטבעות וכיוצא בהם מן התכשיטין אשר לנשים, בזמן שהם (רחוצים) [רצוצים] חוצצין, רפויים אינם חוצצים. לא תטבול אשה זקופה ממש, ולא שוחה ממש, אלא כעורכת את הפת ומניקה את בנה. וראוי שתעמוד אשה אחרת על גבה בשעת טבילתה, שתראה שלא יהא שערה אחת משערות ראשה צפה על פני המים. אשרי אנוש יעשה זאת ואשה תחזיק בה לנהוג עצמה בטהרה ובנקיות, ולהתקדש שלא יבא לידי איסור, שכל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה [יומא ל"ט ע"א], כדכתיב [ויקרא י"א] והתקדשתם והייתם קדושים. וזוכים לבנים זכרים ויראי השם, שנאמר [קהלת י"א] תן חלק לשבעה וגם לשמונה, תן חלק לשבעה אלו ימי הספירה, וגם לשמונה, אלו שמונת ימי מילה. כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, לא תדע רעה בעולם הזה ולא בעולם הבא. כתות הצדיקים ומלאכי רחמים יצאו לקראתו ויאמרו לו "ברוך הבא בשם י"י" על טהרתו.
<h2>דף סז:</h2>
ואשה לא תטבול אלא בלילה, ואפילו עברו עליה יותר משבעה ימים נקיים, משום סרך בתה, שכיון שרואה את אמה טובלת ביום אף היא באה לטבול ביום, ואינה מבחנת בין יום שביעי ליום שמיני או ליום תשיעי. ואם בית הטבילה רחוק, או שהיא יריאה לטבול בלילה מפני פחד הגנבים או לסטים או דבר אחר מעכב, הרי היא מותרת לטבול ביום שמיני. אבל כשטובלת ביום השביעי ראוי שתהא עולה מבית הטבילה בשקיעת החמה, שנאמר [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר, מאי וטהר, טהר יומא.
<h2>דף סח.</h2>
וצריך לחוף ביום הטבילה סמוך להערב שמש, כדי שתסמוך חפיפה לטבילה. ואם חל זמן הטבילה במוצאי שבת או במוצאי יום טוב, הרי זו חופפת וסורקת את שערה ורוחצת את גופה ועושה כל הצריך מערב שבת או מערב יום טוב, ובמוצאי שבת או במוצאי יום טוב טובלת.
ושבעה נקיים שאמרו, צריך שיהיו נקיים מתחילתן ועד סופן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. וצריך שיהיו שבעה מלבד היום שפוסקת בו ראייתה. וצריכה לבדוק את עצמה ביום שפוסקת בו בין השמשות, כדי שתכנס בטהרה לספירת שבעה נקיים. [ע"ב] ובשבעה נקיים צריכה לבדוק את עצמה בכל יום. ואם שכחה ולא בדקה אלא ביום הראשון וביום השביעי בלבד ומצאה טהורה, הרי היא בחזקת טהורה, ולערב היא טובלת.
וכבר כתבנו כי מצות הבדיקה בצמר לבן או בבגד פשתן ישן ולבן, שהוא רך והדם נדבק בו, ועל כן הוא יפה לבדיקה.
